ד"ר בתיה פרידמן דוברצקי

נולדתי בתל אביב כבת זקונים להורים ניצולי שואה מהונגריה. משך שנים רבות עבדתי בעולמות הפיננסיים ובבנק הפועלים.

לפני כעשור ולאחר שנחשפתי לסיפורי הורי, בעקיפין, החלטתי לצאת למסע אישי: לחקור ולהעמיק את ידיעותיי בהיסטוריה המשפחתית בפרט והשואה בכלל.  הכשרתי את עצמי בתחום ובשנים אלו אני חוקרת שואה ומדריכת קבוצות לפולין הונגריה וגרמניה.

 

בנוסף, מדריכת קבוצות מוסמכת מטעם "יד ושם" במוזיאון, מדריכה ב"בית העדות" בניר גלים וכן מדריכה מוסמכת במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה.

מדריכה מסעות שורשים לגלאים שונים בהרכבים משפחתיים או בקבוצות מאורגנות ובתכנים מגוונים: היסטוריה יהודית, שואה, תרבות ופולקלור.

עבורי, להגיע לאושוויץ-בירקנאו, איננו 'עוד' ביקור במוזיאון שמנציח את הזוועות שחוללו בני אדם לבני אדם אחרים. עבורי זהו בית הקברות הגדול בעולם, בו ניספו כל בני משפחתי הענפה: סבים וסבתות, דודים ודודות שלא זכיתי להכיר. זה המקום שבו איבדו הורי את תמימותם, המקום שערער את אמונתם בבני אדם.

לכן, בעבורי, את סיפורי השואה אני מספרת ממקום של שליחות, של חובה להעביר לדורות הבאים, את מה שהיה "שם". חובה, בבחינת "והיגדת לבנך ביום ההוא".

 

בערב יום השואה האחרון, ביקרתי בבית הקברות בנחלת יצחק על גבול תל אביב-גבעתיים. בית קברות בו קיימות מצבות זיכרון לקהילות שלמות מרחבי אירופה, שנרצחו בשואה. פעם נאספו ביום הזה רבבות, מניחים זרי זיכרון ומדליקים נרות לקהילות צ'נסטוחובה, ראדום, לובלין ועוד. כשהגעתי הפעם, המקום היה כמעט שומם ומצבות האבן נותרו מיותמות. מצבות ללא זוכרים.

לכן אני כאן ולכך אני מקדישה את הווה חיי. הנחלת הידע והזיכרון לדורות הבאים. לעורר את מצבות הזכרון לחיים ולהאיר את הסיפורים שהן מחביאות.